פורסם ב- כתיבת תגובה

ואז הילד שלך שוכב שם על שולחן הטיפולים מורדם…

כשהתחלנו בירורים לאחר אבחון, בני חווה התקף אפילפסיה כאשר היה עדיין בהרדמה לאחר בדיקת MRI. לאחר שהבנתי שהבן שלי כמעט ולא שרד את הפרכוס הזה, אלמלא היו מצליחים לבצע בו החייאה, לא סיפרתי לאף אחד. היום אני רוצה לשתף את החוויה המטלטלת ולא לשמור יותר בבטן.

התקף אפילפסיה בהרדמה

לאחר שחווה פרכוס בפסח 2016, מול סבא בבריכה המתנפחת, התחלנו לעשות בירורים. לפי האיאיגי, מסתבר שהוא מפרכס כל הזמן. זה די מסתדר עם ההתנתקויות וגילגולי העיניים שראינו מינקות. מרגיז במיוחד שאנשי הרפואה אמרו שהכל היה בסדר.

זה כלום. יעבור לו.

הבדיקה הבאה בתור היתה MRI מוח. לבדוק אם יש "תהליך תופס מקום" שאחראי לפרכוסים. (למזלנו לא היה)

היינו בחדר ההמתנה אני ,אבא שלי, ואחיו התינוק. נכנס לשם לפתע רופא מרדים, ונקרא לשם צוות החייאה. אנחנו לא חשבנו לרגע שזה היה בשבילינו.

אחרי בערך 40 דקות נתנו לנו להיכנס. הילד שלי, בקושי בן שלוש נראה נורא. היה מחובר לחמצן במסכה וכל הפעמונים צילצלו לי בראש. בהתחלה לא אמרו לנו כלום. ידעו שאני אחות ולקראת שהוא התעורר הרופא משך אותי הצידה וסיפר לי בשקט שזה מה שהיה.

שתקתי והקשבתי, הוא אמר שזה יכול לקרות בכל הרדמה. הוא בסדר עכשיו, ועוד כמה שעות נשתחרר. אם הילד יתאושש ואם לא ישאירו אותו ללילה.

לא סיפרתי כלום לאבא שלי. לא היה טעם. הוא ישב ליד הבן שלי אפור מדאגה. זה אפילו הדאיג אותי יותר. החלק המוזר שעד שלא פתחתי את התיק הרפואי שלו לפני כמה ימים, בשביל משהו אחר, ונתקלתי במסמכי פיענוח של הבדיקה, בכלל שכחתי מזה. זה קרה כל כך הרבה פעמים איתו שכבר שכחתי.

בפעם הבאה שיטשטשו אותו זה היה לצורך השתלה של תאי גזע. הלב דפק בזמן שהחזקתי אותו כדי שיתנו לו טשטוש. ועמדתי לידו כל התהליך. אני, הרופא והאחות בחדר ספרנו כל טיפה בחרדה אמיתית שמשהו ישתבש . לא היה התקף אפילפסיה בהרדמה. הכל עבר בשלום ותוך 25 דקות והוא היה כבר אחרי. שעתיים אחר כך פגה השפעת תרופת הטשטוש לגמרי, והוא חזר לעצמו הקופצני.

משגיחים שיתאושש מהרדמה

הטראומה שבלראות את הילדים שלך עוברים חוויה רפואית קשה, היא קשה. לפעמים עוברות שנים עד שהגוף מוכן להתמודד. ואז במרחק, הכל נראה אחרת. כאילו שזה לא קרה לי בכלל.

שירה

השאר תגובה