פורסם ב- כתיבת תגובה

כלב שירות נפשי – הקשר של ילד עם אוטיזם לכלבו

מודעות פרסומת

טיפול באוטיזם באמצעות כלב שירות נפשי. עשינו בדיקה איפה אפשר להכשיר כלב שירות לליווי ילד עם אוטיזם.

כלב שירות נפשי – אימוץ לחיים

עוד לפני שהיו לנו ילדים היו לנו כלבים. את מון אימצנו, כשהתקשיתי לעמוד במעמסה הנפשית מעבודתי כאחות.

כל פעם שנפטר אצלנו מטופל הייתי מתעוררת בחרדה בלילה. במקום להעיר את חגי הייתי לוקחת את הכלבה לטיול. מון אומנם לא עברה הכשרה מיוחדת, אבל נהפכה לכלבת השירות הנפשית שלי.

מאוחר יותר הצטרף פופאי. הוא הגיע אלינו בהתחלה כאומנה, כטובה לוטרינר. למרות שזאת לא היתה התוכנית, אימצנו גם אותו.

עם השנים, הקשר שנרקם בין דולב לבין הכלבים היה מהותי בקידום יכולותיו התקשורתיות.

טיפול באוטיזם באמצעות כלב שירות נפשי

בארץ תחום הטיפול באוטיזם באמצעות כלבים לא מאוד מפותח. אך ישנם עמותות שמכשירות כלבי טיפול ו/או עובדות עם המשפחה בעבודה רגשית עם כלבים.

דיברנו למשל עם עמותת כלבים שעושים טוב. יש מכל מיני מסלולים להכשרת הכלב לטיפול רגשי. תצטרכו להשקיע זמן וכסף בתהליך. בסופו תקבלו ערך עצום עבור הילד.

הכלבים נותנים לילד מענה רגשי וחושי, והזדמנויות נוספות לעבודה על תקשורת.

מון ופופאי והילדים שלנו

מון ופופאי הכלבים שלנו קיבלו כל ילד באהבה. הם ראו בהם כמקור נפלא לחיבוקים ולחטיפים (כשהתחילו לאכול מוצקים ולהפיל על הדרך המוןס על הרצפה).

נבו מחבק את מון שמאוד מבואסת על התספורת החדשה שלה. מחכה שיסיימו כבר לספר את פופאי.

על פופאי נהגנו להגיד שהוא קצת טמבל. אבל מהר מאוד למדנו שהוא התאים לדולב כמו השתקפות במראה.

כשפופאי היה בן שנה נכנסתי להריון ומהר מאוד לאחר הלידה גילינו שהאדון דומה לבעליו החדשים. בדיוק כמו הבן שלנו הוא היה נוהג להסתובב בבית ער בלילה.

פופאי הצליח לפרוץ למקומות שכל המחסומים לא הצליחו לעצור אותו (חגי תמיד אמר שהוא בטוח שיש לכלב הזה אגודלים). וכמו דולב, העולם החיצון לא לגמרי היה לטעמו, הוא לא הבין מה רוצים ממנו.

אבל לו ולילד הייתה הבנה אחד כלפי השני.

בניגוד גמור למון שהלכה אחרי התינוקות שלנו. דאגה להודיע על כל טיטול מלא, וליקקה את פניהם הקטנים מליכלוך פופאי היה אדיש למי שלא הציע לו אוכל. בגיל צעיר למד הבן שלנו לחלוק את העוגיות שלו עם הכלבלב ביס לו וביס למכשכש בזנב.

פופאי ונבו

אפילפסיה אצל כלבים וילדים עם אוטיזם

הייתה ביניהם הסכמה על הרבה דברים כמו על רעש שמציק, על ביגוד לא נוח ותספורות.

זמן קצר לאחר שדולב אובחן עם אפילפסיה, גם לפופאי התפרצה המחלה. הפירכוסים של שניהם היו קשים וסוערים בהתאמה ותרופות לא עזרו להם.

כל יום שעבר השאיר אותנו עייפים מהתמודדות. לבסוף לפני שנתיים המצב היה כבר בלתי נסבל. באותו חודש אחד הנוירולוגים הודיע לנו שסיכויי הישרדות של הילד לא טובים.

רק אם יגיע לגיל 6 ישקלו לנתח אותו ולהשתיל קוצב ווגלי. ולמעשה הסביר שהוא לא בטוח שהילד בכלל יגיע לשם.

באותו חודש פופאי הפסיק להיות מסוגל ללכת.

נפרדים מפופאי

באותו יום סיפרנו לילדים שמה שהולך לקרות זה שפופאי ילך לגור ב'חווה הגדולה בשמיים' ולא יחזור. הם היו קטנים בני חמש, שלוש וחצי ושנה וחצי. הקטנים לא הבינו מה קורה.

ואז קרה דבר מדהים. דולב, שגם עם תת"ח לא תקשר יותר מידי, התיישב מול פופאי וליטף אותו זמן ארוך. הוא מילמל הברות רנדומליות שהיו מוכרות רק לשניהם. ופופאי הקשיב כמו שמעולם לא ראיתי אותו מקשיב.

בסוף ה'שיחה' שלהם הילד קם , כאילו השלים משימה חשובה ויצא מהחדר.

דקות אחרי הוטרינר הרדים אותו. הכלב שלנו השלים את מה שבא לעשות בעולם. והבן שלנו סגר איתו מעגל.

שירה