פורסם ב- כתיבת תגובה

אחאות לילדים עם צרכים מיוחדים – אחאות מאושרת – אחות לשלושה מיוחדים

האחות שלהם – איזו ילדה מדהימה.(מילים שאני וחגי שומעים המון. ) משפט שנאמר בחצי הערצה מפי הצוות החינוכי במוסדות השונים. אך לגדל ילדים נוירוטיפיקליים עם אחים מיוחדים, דורש התייחסות מיוחדת גם. בפוסט הזה נדבר על אחאות לילדים עם צרכים מיוחדים. איזה צומת לב צריך להקדיש לילד הטיפיקלי שגם הוא יהנה מילדות מאושרת. (אחאות: קשר משפחתי בין שני אחים או אחיות נקרא אחאות)

אחאות לילדים עם צרכים מיוחדים – איך לגדל ילדים מאושרים לצד אחים על הרצף / אפילפסיה

הבת שלנו, בת ה6, נולדה לבית קצת שונה. כל אחיה הם ילדים עם צרכים מיוחדים, די מורכבים. לפני שלמדה להגיד שוקולד היא ידעה לומר אוטיזם. בגילה היא כבר מומחית באיתור פרכוסים. הילדה שהביאה לבמת קריאה בגן ספר על ילדה אוטיסטית, ובתמימות סיפרה שיש לה אחים כאלו. ילדה שיודעת לתווך לאחים שלה מלידה, וסופגת את המוזרויות שלהם בסבלנות של נזיר טיבטי.

ולילדה שלנו ממש אבל ממש לא קל עם האחאות לילדים עם צרכים מיוחדים.

לגדל לידה בריאה (מינוס דלקות אוזניים של ילדות וזעזוע מוח אחד שהפחיד אותי עד מעמקי נשמתי), לצד ילדים פחות בריאים שדורשים אין סוף תשומת לב ללא הפסקה דורש מודעות, משמעת והקצאת משאבים תמידית.

ללמוד לשים לב באמצע משבר לילד השני

אחד הדברים שצריך לזכור כל הזמן הוא – איך המשבר שמתחולל כרגע משפיע על האח ה"רגיל". וזה בהחלט דורש תרגול. לראות את האח שלך עובר טראומה רפואית שוב ושוב משפיע על נפש הילד. הריחוק מההורים והקשיים שלהם משפיע השפעה גדולה על שאר הילדים בבית.

חשוב לדבר איתם על הנושא, להרגיע, לדאוג לטיפול רגשי בעת הצורך. וצריך לספק להם במקביל לחוויות הלא נעימות, גם חוויות נעימות.

איך מתמודדים מול האכזבה של האח מהאח המיוחד?

אחד הדברים שבתינו שאלה מגיל מאוד צעיר: "למה אח שלי לא אומר שהוא אוהב אותי? למה הוא לא מחבק אותי?"

הצורך שלה בידיעה שהוא אוהב אותה היה ענק.זה היה אחד הדברים שהיא קיבלה לאחר טיפול בתאי גזע מאחיה הבכור. לראשונה התחיל לתת לה (ולאחרים) את אותם סממני אהבה שהיא הייתה זקוקה להם.

סממני אהבה הם חיוניים לכולנו ובפרט אם ילדיכם משתתף בדאגה לאח המיוחד. מה שכמובן יקרה מתוקף היותו בסביבת אחיו באופן טבעי. אם תדאגו לחלופה לכך או לניסיון לייצר סממנים כאלו זה יקל. בנינו הבכור לא דיבר כמעט ובכלל במשך 5 שנים ושמונה חודשים ראשונים לחייו. אחותו צעירה ממנו בשנה וחצי ואחיו צעיר ממנה בשנה וחצי. (3 ילדים ב3 שנים) והיא הסנדוויץ' בתוך שני ילדים על הרצף. בהיותה כזו היא לא מקבלת אח אחד "רגיל".

למעשה מה שעשינו כשהיא ביקשה לקבל חיבוק מאחד האחים שלה זה לקרב ביניהם. כרכנו עבור האח שלה את הידיים שלו סביבה. תימללנו לו את המילים "אני אוהב אותך". יצרנו סממני אהבה בצורה מלכותית, כדי שהיא תקבל פידבק חיובי ממנו.

חשיבות ייצור קשר אחאות טוב בילדות

יצירת משוב חיובי בין אח מיוחד לאח השני הינו חשוב מאוד. זה חשוב במיוחד בגילאים הצעירים בהם נבנים קשרי האחאות. כאשר קשרי האחאות הרגשיים לא טובים בילדות – הקשר בבגרות עלול להיפגע גם. חלק מאחים אלו יצטרכו בבגרותם לקחת חלק בטיפול באח המיוחד. מסיבה זאת כדאי להשקיע משאבים בילדות ולחזק את הקשר ביניהם. אם יהיו קשרי אחאות טובים הדבר יקל על האח לסייע לאחיו . קל לנו יותר לסייע לאדם אהוב מאשר לאדם לא אהוב שנתפס בעינינו כעול. זה הזמן לחזק קשרים בין אחים. לעודד אותם לראות את האנושיות והטוב באח המיוחד. לראות את מה שכל אח תורם "לחבילה המשפחתית".

אנחנו מייצרים להם פעילויות משותפות, כדי שיהיו להם המון חוויות חיוביות בילדות. שיזכרו כמה היו מאושרים ביחד כילדים. לכל אחד יש את הפינות הפרטיות שלו, אך גם יש לוח משותף להציג עבודות מהגן או מיצירה בבית.

קשיים רגשיים

תמיד יהיו קשיים רגשיים, גם לו הייתם ההורים המושלמים. אחאות לילדים עם צרכים מיוחדים מעורר קושי רגשי מיוחד.

תנו לקשיים האלו מקום לאוורור ודברו עליהם עם הילד בהתאם לגילו. לא מעט פעמים אני ובתי מדברות על הקשיים שלה מול הבנים לבדינו. היא מודעת לכך שהם כאלו בגלל שיש להם אוטיזם. יש דברים שהם עושים, לא בגלל שהם לא אוהבים אותה, אלא בגלל שכך הם הגיבו.

קשה לה לחשוב שהם לא יהיו אף פעם כמוה. במקרים כאלו אנחנו מסבירים לה שקשה לדעת אם הם יגדלו ויהיו " כמו כולם" או שלא. אנחנו מסבירים שצריך פשוט להתאמץ כדי לעזור להם. מזכירים לה כל הזמן שבדיוק כמו שהיא גדלה, אז גם הם גדלים ומתפתחים פשוט אחרת ממנה.

מתן לגיטימציה למשפחה עם ילד מיוחד

הסבירו שזה בסדר להיות שונה. כל משפחה שונה וכל אדם הוא שונה מאחרים. כמו שיש משפחה עם הורה אחד, שני הורים מאותו מין, קיימות משפחות עם סוגי ילדים שונים. יש משפחות עם ילדים תאומים, או ילדים רק ממין אחד, ויש משפחות כמונו עם ילדים מיוחדים. לא מעט פעמים ילדים יכולים להרגיש שזה "לא בסדר" שרק להם יש אח "כזה". עצם ההסבר, שאחאות לילדים עם צרכים מיוחדים זה מצב לגיטימי, והפיכתו למצב נורמלי מקל על ילדים. חשוב לזכור שלצד הצורך של כל ילד באופן טבעי להיות ייחודי, עומד גם צורך אדיר להשתלב בחברה ולהיות כמו כל הילדים. עצם ההסבר שהמשפחה שלו היא משפחה " רגילה", למרות הסיטואציה הייחודית, היא חשובה לתפיסה שלו כילד שמצליח להשתלב.

אנחנו נאלצים לא מעט פעמים למחות לבתינו דמעות בעקבות התנהגות שלהם. לפעמים אפילו לפצות אותה בזמן נוסף של אחד על אחד איתנו, קניית גלידה או אפיה משותפת. היא בהחלט זקוקה ללא מעט מילות אהבה נוספות מאיתנו .

כמו כל ילד שחווה חוויה לא נעימה גם אחאים לילדים מיוחדים זקוקים לניחום. מכיוון שלא תמיד ניתן לשנות את ההתנהגות של הילד השני, הרבה פעמים צריך לזכור, למרות שהאח המיוחד לפעמים מתנהג בהתנהגות לא נעימה, האחאי שלו לא אמור לספוג את ההתנהגות ללא ניחום. לא חובה שהניחום יהיה מוצר שנקנה בכסף. למעשה חשוב שהניחום יסייע ברמה הרגשית להתגבר על המצוקה שההתנהגות של הפוגעת.

לדוגמה, הבן הבכור שלנו היה דוחף המון, כדרך להגיד שהוא לא מעוניין בקרבה פיזית לאחרים.

דרך הפעולה שלנו בתגובה:
  • להסביר לבת שלנו על הצורך של אחיה במרחב פיזי בדרך שתאמה את גילה אז.
  • לספק לה דרך אחרת לקבל מה שרצתה. למשל כשרצתה שישתתף איתה במשחק, ייצרנו עבורם פעילות ששניהם יכלו לעשות באותו זמן אחד ליד השני. כך היא תחוש שהוא משחק איתה לפי הרמה המשתנה של שניהם.
  • ניחום כאשר היא חשה פגועה ממנו. זה כולל שיחה על הסיטואציה שהתרחשה, ופעילות הורה וילד משותפת שיכולה לכלול כל דבר שכרוך בהענקת תשומת לב (הקראת סיפור אהוב, ישיבה בחיבוק על הספה או פעילות אפיה וכו..)

טיפול ריגשי בגיל צעיר

כרגע הטיפול הרגשי, בגלל שהיא צעירה, מתמקד בטיפול עקיף כמו חוג ריקוד ורכיבה טיפולית. היא מקבלת זמן הורים בפעילויות של יצירה, אפיה וקריאה משותפת. בזמן הורים אנחנו מדברים על נושאים שהיא מעוניינת לדבר עליהם.

כאשר הם מתבגרים, כדאי לעבור למקורות תמיכה נוספים. למשל, קבוצות אחאים, מטפלים רגשיים כמו פסיכולוגים, תרפיה באומנות ועוד. טיפול רגשי יכול להיות גם בשיחה בין הילד להורה. ניתן להקצות זמן מיוחד באופן קבוע לאוורור רגשות או פעילות תרפויטית כמו יצירה ואומנות לסוגיה, טיול בחוץ ועוד..

זמן התאוורות

טיפול בגיל הבוגר

אנחנו לא מעוניינים שביתנו תרגיש שעיצבו אותה להיות מטפלת עבור אחיה. אנחנו רוצים שהעזרה שהם יקבלו ממנה בבגרותם תהיה מתוך בחירה שלה. לכן אנחנו מתמקדים בחיזוק החיבורים ביניהם עכשיו.

תזכרו שגם אם ילדיכם לא יהיה המטפל העיקרי של האח, בשלב מסוים כנראה תצטרכו להעביר את הסמכות והאפוטרופסות. סביר להניח שהילד ייקח חלק פעיל יותר בגידול אחיו. האחריות תעבור אל ילדינו, והם יקבלו את ההחלטות. ולכן כדאי להמשיך ולתת תמיכה רגשית ולווי גם בגיל הנעורים וגם הלאה לפי הצורך.

להתאוורר מחוץ לבית

אחד הדברים שחשובים לילדים קטנים באחאות לילדים עם צרכים מיוחדים, הוא זמן התאווררות מחוץ לבית, שמקנה להם תחושת    "נורמליות" לכמה רגעים. זמן מחוץ לאינטנסיביות של האחים המיוחדים, ומנוחה מהצורך הטבעי לסייע להם. זה יכול להיות ביקור אצל חברים, שינה אצל סבא וסבתא, בילוי לבד עם הורה או סתם כניסה למקום רק שלהם במרחב הבית.

חברת "שווים" משלהם

אחד הדברים שהכי נפגעו בזמן הקורונה הוא – חברת השווים ( קבוצת הגיל של הילד שלכם בה הוא חלק מילדים כמוהו ושם מתקיימות כל המטלות החברתיות שהילד צריך כדי להתפתח ) אצל רובינו מדובר על מסגרת חינוכית. ילד שאין לו אחים "רגילים" ולוקחים לו את המסגרת החברתית שלו צפויות אי אלו מצוקות רגשיות נוספות.

פינה משלי

כל כך הרבה דברים בבית "מולאמים" לצורך טיפול בילד עם צרכים מיוחדים. לעיתים הסלון הופך להיות חדר טיפולים, הצורה של חדר הילדים משתנה, על המטבח מורכבים מגנים וסוגרים שונים וכו…

חשוב לזכור להכניס פינה עבור הילד הטיפיקלי שלכם שהיא רק שלו. לבת שלנו יש שולחן " נסיכות" רק שלה, ועליו היא משחקת. הוא העוגן הפרטי שלה, ומוקדש רק לה. פינה מיוחדת היא דבר קריטי. זה יכול להיות מגירה, מדף או תיק מיוחד. דבר או מקום שמאפשר להיות "אני עם עצמי". משהו פרטי לילד בעולם, בו חלק מעצמו מוקדש כבר בגיל צעיר לאדם אחר, ולו רק בכך שהוא צריך להתכופף עבור הצרכים של האחר (דבר שממש אינו קל עבור ילדים).

"פינה מיוחדת" הינה שיטת איפיון מרחב פרטי וטובה עבור כל ילד . כדאי לייצר אותה גם עבור  ילדים עם צרכים מיוחדים בדרכים שונות . כשילד מגיע לגיל בו פרטיות חשובה לו, ( עבור כל ילד זה מגיע בשלב אחר) אחת הדרכים לאפשר לו פרטיות היא הקצאת "פינה מיוחדת". לבן הבכור שלנו ( היום בן 7) יש מזוודה קטנה בה הוא שם את החפצים החשובים שלו ( כרגע משחק הרכבה שהוא אוהב במיוחד). זו הדרך עבורו להצהיר – "זה שלי"!

רק שלה

לסיכום

להיות ילדה באחאות לילדים עם צרכים מיוחדים, אינו מצב פשוט. צריך להתאמץ לתת לה את המקום שלה. לא להפוך אותה לשקופה בגלל שאין לה צרכים מיוחדים. גם לה מגיע ילדות מאושרת.

אם זאת, כאחות לילדים עם צרכים מיוחדים, ניתנים לבת שלנו אין ספור כלים להתמודדות בעולם, שאין ספק שלא היו ניתנים לה בכל דרך אחרת. יכולת החמלה, הכלת האחר, יכולת להמתין ולדחות סיפוקים, והיכולת "לשמוע" את צורך של האחר, גם כשאינו מדבר, מאוד מפותחות אצלה.

כל הדברים הטובים האלו, מגיעים עם מחיר רגשי שיש להתייחס עליו. יש לא מעט קשיים למצב המיוחד הזה. הרצון לפעמים להיות בעדיפות ראשונה אצל ההורים צריך מדי פעם להתממש. לכל ילד יש צורך לזמן עם ההורים, לחום ואהבה ותחושה שיקבלו אותו בכל מצב ויראו אותו.

צורך טבעי כל כך אצל כולנו, לעיתים נדחק מעט הצידה.

במשפחות כמו שלנו, על ההורים לעשות מאמץ מודע, לקחת בחשבון את הקשיים הצפויים במצב הייחודי שנוצר, וליצור מקום בריא רגשית להתפתחות הילד במשפחה עם אחאות לילדים עם צרכים מיוחדים.

פוסטים נוספים לקריאה

 חוויות מפחידות כהורים לילדים עם צרכים מיוחדים

עיצוב הבית כדי להתאים לילדים עם צרכים מיוחדים

תקשורת תומכת וחליפית

טיפול באפילפסיה

 

פורסם ב- כתיבת תגובה

איך זה לא להתבייש

בפוסט הזה נדבר על איך להתמודד בסיטואציה בה הילד שלנו מפגין התנהגות שונה מהמקובל במקום בו לא מודעים לשונות שלו, מול בני משפחה או חברים, ומול התחושות הפחות נעימות שזה עלול לעורר בנו או בבני המשפחה שלנו.

כאשר משהו בהתנהגות של ילדינו שונה ממה שהחברה מצפה (למשל באוטיזם או ADHD), אם יש בעיה גנטית, או שוני גופני כלשהו, לעיתים יחזרו המצבים בהם הורה יהיה מצופה להסביר את התנהגות ילדו. לפעמים הסיטואציה הזו עלולה לגרום לכל מיני רגשות. הכל מתחושה של חוסר הבנה, או כעס מ"למה אני צריך להסביר את ההתנהגות הזו?" ועד למבוכה או תחושות התביישות. כל התחושות לגיטימיות ואישיות לכל אחד מאיתנו בנפרד.

הפעם הראשונה שנתקלתי בנזקים של תחושות בושה ומבוכה אמיתיים הייתה לפני כמה שנים כשעוד עבדתי כאחות בתינוקיה. הגיע אלינו זוג הורים שנטש את תינוקם בתינוקיה. בין היתר נתבקשו להסביר את המצב וחלק מההסבר שסיפקו היה -נישואי ביתם הבכורה והפגיעה בסיכוי שלה לשידוך. עזבו מאחוריהם תינוק קטנטן יפיפה ומושלם שכל חטאו היה עודף של כרומוזום. בתוכי כעסתי מאוד, סירבתי להבין למה ואיך לא מתבייש הורה עושים דבר כזה והשתדלתי לבלות כמה שיותר זמן עם התינוק על הידיים וכמוני כל האחיות במחלקה. שפטתי את ההורים בחומרה ( כמובן בתוך תוכי כי אין לי זכות לבקר אותם בפניהם או אפילו מול צוות האחיות האחר) מבלי לנסות אפילו להבין אותם פשוט לא יכולתי באותו רגע להרגיש אחרת. תחושה קשה של איך הם העזו להשאיר את האדם הקטנטן הזה פה ולא לקחת אותו איתם רק כי הוא אחר הציפה אותי.

עם האבחון של כל ילד עם כל בעיה, מגיע נושא של איך לספר על הבעיה, איך מתגברים על החלקים היותר מביכים שלה וכו…

בעבר בתרבויות רבות היה נהוג להסתיר כל בעיה , מחלה או תסמונת, כי התא המשפחתי כולו עלול היה להיפגע מלהראות שמישהו מהחברים בו אינו "מושלם", שידוכים עם שאר באי הבית היו בלתי אפשריים, מקומות עבודה לא רצו לקבל את ההורים לעבודה ובכללי המשפחה הייתה עם מעין אות קלון מעל הראש.

טיבה של הבעיה היה יכול להיות כמעט כל דבר, מאוזן בעלת מראה שונה ועד נכויות שונות.

כולנו גדלנו עם משפטים כמו – מה שלא יפה לא מראים, לא מכבסים את הכביסה המלוכלכת בחוץ, דברים לא טובים מטאטאים מתחת לשטיח. המסר היה ברור – קשר שתיקה מוחלט.

בושה היא מנגנון פסיכולוגי, שאמור להגן עלינו מלהיכנס למצב שאינו מקובל בתרבות שלנו.

זה מתחיל מגיל צעיר שבו אנו מלמדים את ילדינו את כללי החברה (לדוגמה, שמקובל להסתובב בחוץ כל הזמן לבושים), וממשיך כל החיים .

אותו מנגנון גם משמש כמעצור פסיכולוגי, כאשר אנחנו בוחרים מה לחשוף בפני אחרים, ומה לשמור פרטי, והוא עדיין מושפע מארועי העבר, או ממה שנחשב בעינינו צנעת הפרט.

ואז גדלנו. פתאום אנחנו בעמדת ההורים והילד שלנו הוא בעל שונות. עכשיו אנחנו מחליטים האם אנחנו מספרים או ממשיכים לשתוק.

נזקי ההסתרה הם רבים מאוד. אבל למעשה אחת ההשלכות הגדולות הן חוסר יכולת לקבל טיפול.

טיפול יכול להיות רגשי – עבורכם ועבור כל המשפחה. תמיכה והבנה שלא עשיתם דבר רע מלבד ללדת ילד או ילדה לעולם. שלא הייתה לכם כל כוונה רעה והנושא הוא פשוט חלק מהחיים שלנו ולא כל החיים שלנו ומעבר לזה לא פשענו, גנבנו או רצחנו, אלא רק נולד לנו ילד. הטיפול במשפחות מיוחדות הוא קודם כל רגשי- תמיכה ועזרה בפירוק רגשות על מנת שהמשפחה כולה תוכל לתפקד. כמו בכל טיפול רגשי הצעד הראשון הוא להודות – יש בעיה. לא טוב לי, ואני רוצה להרגיש יותר טוב.

טיפול רפואי- הרבה משפחות לא הולכות לטיפולים שונים כדי שלא יראו אותם. לא תיווצר ניירת שמעידה על בעיה, לא רוצים לחשוף שיש ילד "אחר" בבית. לצערי על הרקע הזה לא מעט ילדים ננטשים בלידתם.

מלבד תחושות אשם כבדות של ההורים, הביקורת החברתית הקשה על איך העזתם ללדת ילד "כזה", החרמה ממשית של אנשים שונים (מראיון עבודה שבו סיפרתם שיש לכם ילד מיוחד ועד לאמא שלא רוצה שהילדים שלכם ישחקו יחד), הסטיגמה שדבקה בילדים ובוגרים שונים ובבני המשפחה שלהם ..

בזמן כתיבת הכתבה הזו, נתקלתי בפוסט ישן שכתבתי בפייסבוק על תגובות שונות שקיבלתי מהסביבה כשיצאתי מהבית עם בני הבכור שהיה אז בן 3. הן כללו הכל הכל מ"למה את לא שולחת אותו למוסד?" (בן 3 מזכירה לכם), ל"איזה אמיצה את," (לא הבנתי למה בדיוק?!?). חלק מהתגובות כללו אפילו הזזת ילדים אחרים או ממש בריחה מהמקום בו היה הבן שלי (שבזמנו היה פעוט מתוק ולא מזיק).

כשעבדתי בתינוקיה בכל פעם שהיה ננטש אצלנו ילד חריג הלב שלי היה נשבר, הייתי תמיד דואגת לתת לילד הזה יותר זמן על הידיים, לשיר לו ולנסות מעט לפצות אותו על היותו לבד. מערך שלם של מתנדבות מלוות ילד כזה עד מציאת סידור דיור קבוע יותר שהוא לעיתים רק חלק משרשרת מקומות שהילד מגיע אליהם. כמובן שכל צוות האחיות מתגייס לטובת התפתחות הילד ולעיתים אפילו מומצא לו שם זמני. בלא מעט מקרים לוקח זמן עד שהילד משתחרר מבית חולים ולפעמים אפילו מדובר בכמה חודשים.

באותו יום שהתינוק הזה ננטש עמדתי שם עם התינוק שההורים עשו לו בדיוק ברית מילה, דקות אחריה הם החזירו אותו והאב ביקש שאפשיט את התינוק מבגדיו ואתן לו אותם. הוא סרב לגעת בילד ממש "זרק" אותו לידיים שלי כאילו מדובר בדבר דוחה וברח משם. מודה בכיתי. לא רק אני אלא כל מי שנכח בסיטואציה, הלב פשוט כאב על אותו תינוק מתוק. באותו רגע אמרתי לעצמי – לעולם לא אנהג כך. ילדי יהיו תמיד הפנים שלי. הם תמיד יוצגו כאושר עצום, וכדבר נהדר. אף פעם לא אסתיר את מי ומה שהם על כך הטוב והמאתגר שבהם. וכך היה.

ואז פתאום עמדתי בצד השני של המתרס. חודשים אחרי אותו יום הבן הבכור שלנו אובחן עם אוטיזם ואפילפסיה. למחרת האבחון הייתה אספת הורים במעון (הנהדר) שבו הוא למד. בסוף האספה סיפרתי לכל ההורים. הבהרתי להם מה המצב בדיוק ושאני מבינה שזו בשורה קשה ושזה מוזר לכולם. אמרתי גם שהילד שלנו נשאר פשוט הוא. אם עד היום לא היה לכם בעיה שהילדים שלנו ישחקו ביחד גם מהיום לא צריכה להיות לכם בעיה. למעשה כלום לא השתנה.

שמתי לב לאורך השנים שזו הדרך הנכונה. לספר פשוט את האמת. למי שזה לא מתאים שלא יבוא. אנחנו לא צריכים אותו בכל מקרה.

הבנתי לאורך השנים שאם אנחנו לא נילחם לנרמל את הסיטואציה בעייני הציבור הרחב, הילדים שלנו בעתיד יאבקו בחוסר הבנה כבוגרים. זהו לא פחות תפקידינו כהורים לתת לסביבה שלנו השכלה על התמודדות עם צרכים מיוחדים מתפקידינו להאכיל ולהלביש את ילדינו.

ובאשר לבושה ולמבוכות. הן שייכות לאחרים. אם סבתא שלו מתביישת במצב שלו דעו לכם שהבעיה היא שלה ולא שלכם, עם הדוד לא מספר לחברה שלו שיש לו אחיין כזה והם באים אליכם הביתה דעו לכם שזו זכותכם לספר. אם הם לא רוצים שיספרו- שלא יבואו.

העמידו את ילדיכם באור, לא גנבתם, רצחתם או שדדתם, בסך הכל אתם מגדלים ילדים אהובים. אפילו מאוד אהובים. ומגיע להם כמו לכל ילד שיתגאו בהם. בילדה אחת אני גאה שהיא רוקדת בלט, האחר שהוא הצליח לצחצח שיניים הבוקר בלי להתנגד. ההצלחות שלהם הם האושר שלי כהורה.

אני ממליצה לדבר על הנושא בגלוי בעיקר אם מישהו בא במגע עם ילדכם ובמיוחד אם ילדיכם כמו הילדים שלי בעל התנהגות שונה. יהיה הרבה פחות נעים שאותו אדם יכנס אליכם הביתה ויחשוב דברים שגויים עליהם ובעתיד יסרב לחזור מאשר שיכנס אחרי שיוכן על ידיכם שבבית שלכם חי אדם שההתנהגות שלו מעט אחרת. או שחלילה אותו אדם יעיר הערה או יגע במשהו שהילד רגיש אליו וסצנה לא נעימה תתרחש.

ובמקביל חשוב לציין שאם אתם לא רוצים לספר למישהו או חושבים שהילד שלכם יפגע ממנו יש לכם את הזכות המלאה להימנע. לדודה רבה הכמעט בת 100 שלעולם לא תפגוש את הילד שלכם בעיקר כי אתם רואים אותה פעם באף פעם אתם ממש לא חייבים דין וחשבון. אגב גם לאמא בגינה שהבן שלכם בדיוק דחף מהמגלשה אתם לא חייבים הסבר.

כן. אני מבינה שקשה יותר לבצע מאשר להגיד למישהו כיצד לנהוג. כל הכתוב פה הוא דעתי ודעתי בלבד. היא לא מחייבת אף אדם אחר. כן בהחלט יהיו אנשים שלא ירצו אותכם בגלל הנסיבות המשפחתיות שלכם ויהיו מקרים שתעדיפו לא להגיד כלום. לא מעט מהם פשוט לא מבינים שדווקא בגלל נסיבות כאלו אתם מוצלחים יותר, חזקים יותר, בעלי סיבולת טובה יותר. חושלתם בלבה הרותחת של נסיבות החיים. זה הפסד שלהם.

שלכם

שירה אמא מאוד גאה בכל הילדים שלה

תמונת כותרת בחסות: House vector created by upklyak – www.freepik.com

פורסם ב- כתיבת תגובה

לסלוח לעצמנו – יום כיפור

את אמא היסטרית!
ככה אמרה לי האישה בצד השני של הטלפון שאמרו לה. שתצביע האמא שבקבוצה פה שלא קיבלה את המשפט הזה פעם אחת לפחות.
כאובה והמומה אחרי לידה קשה ישבנו לדבר ובעיקר להרגיע – ולדבר על איך לסלוח לעצמנו ולקבל עזרה.

מגיע לנו לסלוח לעצמנו


מותר לנו כשזה מגיע לילדים שלנו גם להיות היסטריים! להרגיש שדברים לא מסתדרים. מותר לנו לעקוב אחריהם בדאגה.
אבל הכי חשוב, מותר לנו לקבל עזרה ותמיכה בשבילינו, ייעוץ והקשבה ואפילו רחמנה לצלן, טיפול פסיכולוגי עבורנו. אני אומרת לה ומסבירה לה שלצד החשש האמיתי שהיא חשה עבור הילד (בין אם יש או אין לו בסיס במציאות) יש עוד מישהו, אדם שמטפל בילד וזקוק בעצמו לקצת עזרה.


גם אם הילד שלנו ילד שיגרתי לחלוטין ואנחנו סתם היסטריים.


בערב יום הכיפורים הזה אני רוצה שנהיה מסוגלים לבקש סליחה קודם כל מעצמינו, שלא נתנו לעצמינו את העזרה הבסיסית הזו. שהתעלמנו מהקושי ודחפנו אותו פנימה עד שלא יכולנו להכיל. שכשכבר ביקשנו עזרה זה היה רק בשביל האחר.
העזרה לילדינו מתחילה קודם בעזרה לעצמינו.

רבים מאיתנו קופצים לדום מתוח כאשר הילד שלנו זקוק למשהו ונערכים למלחמה עבורם כאשר יש בעיה אמיתית. באותה נשימה אנחנו גם גוררים אחרינו שובל של עומס רגשי עצום שמתחיל לפעמים עוד מלפני שהילד שלנו נולד.

הזמן חולף ולבטן הזו שמתמלאת בתחושות האלו  נוספים קילוגרמים של רגשות מצוקה (או במקרה שלי ממש קילוגרמים אמתיים – יתרונות האכילה הרגשית).

ואז קורה מקרה שממנו קשה לנו לקום – זו נקודת המשבר שלנו.

נקודת המשבר

לי זה קרה שבוע אחרי שהנוירולוגית שלנו אמרה שלדעתה לבן השלישי שלנו יש הפרעות תקשורת.

בהתחלה הרגשתי דווקא טוב . לפחות את לא אמא היסטרית אמרתי לעצמי תוך תפיחה על הכתף – כל השנים אמרת שמשהו לא בסדר, והנה זו האמת.

אחר כך חזרתי הביתה לעוד יום שהילד חזר מפורק מהגן.

אחרי כמה ימים זה הגיע.

ים של דמעות וכאב שגרם לי להתייצב במשרד הפסיכיאטר ולהתחנן לטיפול. העומס לאורך השנים מהאבחון של הגדול, ההחייאות שעברנו עם שני הבנים, הניתוחים הכל קרס לתוך מן עיסה שברירית ובוכיה שהייתה אני.

ובאמת התחלתי לקבל טיפול…

מקום בשביל עצמי

עבר חודש וחודשיים והתחלתי להרגיש יותר טוב. אפילו התחלתי קצת לשחות שוב. קניתי קצת איפור ואיזה בגד נחמד. התחלתי לטפל בעצמי.

לא בשבילם, בפעם הראשונה בשבילי.

הדמעות הפסיקו, הריכוז מעט השתפר, והעתיד התחיל להראות שוב ורוד. שוב ראיתי את ההתקדמות שלהם בנוסף לאי התקדמות והייתה לי האנרגיה לעשות דברים.

אז אם אתם מרגישים שקשה, שעמוס בבטן ולא רק מארוחות החג . דעו לכם, מותר לנו לקבל עזרה ותמיכה אפילו מפסיכולוג. מותר לנו אפילו חס וחלילה לקבל כדור מפסיכיאטר כזה שנועד לעזור לנו להירגע.

מותר לנו לצאת לדייט עם בני הזוג שלנו ולעשות משהו ממש שווה, לשחות בבריכה, לרקוד למוזיקה או כל דבר אחר שיקל לנו על הנשמה.

ואפילו מותר לנו להיות הורים היסטריים אפילו ממש. לשגע את הרופא בכל דבר קטן ולשאול מיליון שאלות גם במייל. זה בסדר לשאול הכל תאמינו לי אין שאלה ולו ההזויה ביותר שלא שמעתי כאחות במחלקות השונות. אל תהססו ותשאלו גם אם זה מביך תאמינו לי אנחנו כבר שמענו הכל.

ומותר לנו פעם בשנה לבקש סליחה. מעצמינו. על זה שכל השנה אנחנו שם עבורם, מסבירים , מנחים, מטפלים, מקשיבים ומגנים מהעולם המטורף שבחוץ שברור לכולנו שלפחות חצי מהזמן לא מבין את הילדים שלנו. על זה שכל הזמן הזה אנחנו לעצמינו לא תמיד דואגים. אבל הכי חשוב, פעם בשנה גם לסלוח לעצמינו סתם כי בסוף היום אנחנו רק אנושיים.

שירה