פורסם ב- כתיבת תגובה

לסלוח לעצמנו – יום כיפור

את אמא היסטרית!
ככה אמרה לי האישה בצד השני של הטלפון שאמרו לה. שתצביע האמא שבקבוצה פה שלא קיבלה את המשפט הזה פעם אחת לפחות.
כאובה והמומה אחרי לידה קשה ישבנו לדבר ובעיקר להרגיע – ולדבר על איך לסלוח לעצמנו ולקבל עזרה.

מגיע לנו לסלוח לעצמנו


מותר לנו כשזה מגיע לילדים שלנו גם להיות היסטריים! להרגיש שדברים לא מסתדרים. מותר לנו לעקוב אחריהם בדאגה.
אבל הכי חשוב, מותר לנו לקבל עזרה ותמיכה בשבילינו, ייעוץ והקשבה ואפילו רחמנה לצלן, טיפול פסיכולוגי עבורנו. אני אומרת לה ומסבירה לה שלצד החשש האמיתי שהיא חשה עבור הילד (בין אם יש או אין לו בסיס במציאות) יש עוד מישהו, אדם שמטפל בילד וזקוק בעצמו לקצת עזרה.


גם אם הילד שלנו ילד שיגרתי לחלוטין ואנחנו סתם היסטריים.


בערב יום הכיפורים הזה אני רוצה שנהיה מסוגלים לבקש סליחה קודם כל מעצמינו, שלא נתנו לעצמינו את העזרה הבסיסית הזו. שהתעלמנו מהקושי ודחפנו אותו פנימה עד שלא יכולנו להכיל. שכשכבר ביקשנו עזרה זה היה רק בשביל האחר.
העזרה לילדינו מתחילה קודם בעזרה לעצמינו.

רבים מאיתנו קופצים לדום מתוח כאשר הילד שלנו זקוק למשהו ונערכים למלחמה עבורם כאשר יש בעיה אמיתית. באותה נשימה אנחנו גם גוררים אחרינו שובל של עומס רגשי עצום שמתחיל לפעמים עוד מלפני שהילד שלנו נולד.

הזמן חולף ולבטן הזו שמתמלאת בתחושות האלו  נוספים קילוגרמים של רגשות מצוקה (או במקרה שלי ממש קילוגרמים אמתיים – יתרונות האכילה הרגשית).

ואז קורה מקרה שממנו קשה לנו לקום – זו נקודת המשבר שלנו.

נקודת המשבר

לי זה קרה שבוע אחרי שהנוירולוגית שלנו אמרה שלדעתה לבן השלישי שלנו יש הפרעות תקשורת.

בהתחלה הרגשתי דווקא טוב . לפחות את לא אמא היסטרית אמרתי לעצמי תוך תפיחה על הכתף – כל השנים אמרת שמשהו לא בסדר, והנה זו האמת.

אחר כך חזרתי הביתה לעוד יום שהילד חזר מפורק מהגן.

אחרי כמה ימים זה הגיע.

ים של דמעות וכאב שגרם לי להתייצב במשרד הפסיכיאטר ולהתחנן לטיפול. העומס לאורך השנים מהאבחון של הגדול, ההחייאות שעברנו עם שני הבנים, הניתוחים הכל קרס לתוך מן עיסה שברירית ובוכיה שהייתה אני.

ובאמת התחלתי לקבל טיפול…

מקום בשביל עצמי

עבר חודש וחודשיים והתחלתי להרגיש יותר טוב. אפילו התחלתי קצת לשחות שוב. קניתי קצת איפור ואיזה בגד נחמד. התחלתי לטפל בעצמי.

לא בשבילם, בפעם הראשונה בשבילי.

הדמעות הפסיקו, הריכוז מעט השתפר, והעתיד התחיל להראות שוב ורוד. שוב ראיתי את ההתקדמות שלהם בנוסף לאי התקדמות והייתה לי האנרגיה לעשות דברים.

אז אם אתם מרגישים שקשה, שעמוס בבטן ולא רק מארוחות החג . דעו לכם, מותר לנו לקבל עזרה ותמיכה אפילו מפסיכולוג. מותר לנו אפילו חס וחלילה לקבל כדור מפסיכיאטר כזה שנועד לעזור לנו להירגע.

מותר לנו לצאת לדייט עם בני הזוג שלנו ולעשות משהו ממש שווה, לשחות בבריכה, לרקוד למוזיקה או כל דבר אחר שיקל לנו על הנשמה.

ואפילו מותר לנו להיות הורים היסטריים אפילו ממש. לשגע את הרופא בכל דבר קטן ולשאול מיליון שאלות גם במייל. זה בסדר לשאול הכל תאמינו לי אין שאלה ולו ההזויה ביותר שלא שמעתי כאחות במחלקות השונות. אל תהססו ותשאלו גם אם זה מביך תאמינו לי אנחנו כבר שמענו הכל.

ומותר לנו פעם בשנה לבקש סליחה. מעצמינו. על זה שכל השנה אנחנו שם עבורם, מסבירים , מנחים, מטפלים, מקשיבים ומגנים מהעולם המטורף שבחוץ שברור לכולנו שלפחות חצי מהזמן לא מבין את הילדים שלנו. על זה שכל הזמן הזה אנחנו לעצמינו לא תמיד דואגים. אבל הכי חשוב, פעם בשנה גם לסלוח לעצמינו סתם כי בסוף היום אנחנו רק אנושיים.

שירה

השאר תגובה