פורסם ב- תגובה אחת

נגמר לי הכוח

אין לי שום אנרגיה. שבת בצהרים. כל מה שיכול היה להתעכב, להשתבש,להקשות השבוע כבר קרה. אני בתחילת חודש שישי, כבר היו לי צירים, חזרו הבחילות. כבר נסעתי למליון רופאים ורופאות. כבר הפכו לי את הבית וציירו לי על הקירות. כבר ביטלתי ארועים ומסיבות. אני יושבת בכורסא שלי בוהה באוויר אין לי כוח יותר לכלום.

בכל לילה השבוע היה ילד תורן שהתעורר באמצע הלילה והודיע שהבוקר בא (כולל הבת שלנו). מחסור שינה נגרר הוא חלק מהאויב של כל הורה, ובמיוחד של ההורה למיוחדים כמו שלנו. מחסור שינה נהיה הדבר הכי עקבי בחיים שלנו.

אז שוב אני מוצאת את עצמי בחוסר כוח או מוטיבציה להרים את הישבן ולעשות דברים, בזמן ששלישית "מה נראה לך" שלי הופכים את הבית, מוציאים חפצים שונים ומשונים ממקומם.

כן, אז אני וחגי נשלם על התרופפות המשמעת והתקשורת איתם יותר מאוחר וביוקר. ובעוד שבעבר הייתי מרגישה נורא עם זה, היום אני מבינה שאני צריכה להרפות. כל עוד אף אחד לא נפצע, כל עוד הם אכלו (מטלה מורכבת לפעמים), שתו משהו, יקולחו לפני השינה מתי שהוא, אז מותר.

עם הזמן הבנתי שבגידול ילדים מורכבים ומרתקים (לעיתים תרתי משמע מרתקים אותי לכורסא מעייפות) צריך לחכות לפרצי אנרגיה מזדמנים כדי לגשר על פערים.

כמו כל אמא, יש גם לי רשימה אין סופית בראש של מטלות, תורים, התחייבויות, קניות ותוכניות שזקוקות שארים אחר כבוד את אחורי השופעים ואזיז אותם, לטובת מילוי הרשימה הזו ב- חיובי גדול.

עם הזמן אני לומדת לשכלל את הרשימה שלי לדחופים, דרושים ביצוע בהקדם, דרושים ביצוע מתי שהוא, עדיף שלא להתעלם מזה, אם לא אבצע אותם בחיים לא יקרה כלום, עדיף להתעלם זה מיותר.

בשנתיים האחרונות אני משתדלת לכתוב חלק מהדברים על לוח מחיק גדול ולנסות גם להגיע להכל תוך כדי תיכנון שבועי מוקפד לפי סדר עדיפויות מה שמביא אותי בדיוק לנקודה הנוכחית.

שבת בצהרים, יושבת על הכורסא.

אני יושבת וחושבת לעצמי – לפחות חגי מתפקד עדיין, תוך כדי מעיפה מבט וקולטת שמד האנרגיה אצלו כבר עובד על אדים. עוד דקה הוא ישים אותם מול הבייביסיטר האלקטרונית ויקרוס פה לידי.

סבא וסבתא יתייצבו לתפקיד עוד שעה, שנינו יודעים את הפרט הזה ומנסים לאגור מעט אנרגיה כדי להיות בערך חיוניים כשהם יגיעו לפה. לפחות נעמיד פנים שאנחנו בעניינים!

אני יודעת שזה מצב זמני והינה עוד רגע התינוק ייולד והגוף שלי יחזור לתפקד מתי שהוא. אבל היום שאחד הבנים מסרב לתקשר כמעט בכלל רק אם ממש חיוני לו לדבר איתנו, הקטן לא מספיק לברבר משהו שרק לפעמים הוא תקשורת והאמצעית לא מפסיקה להתלונן אז אני סופרת את השעות עד שסוף סוף יהיה לי מותר לשים אותם במיטות שלהם, לקרוס לעוד רגע לפני שגם אני וגם חגי מאבדים הכרה, לטובת כמה דקות שינה לא רציפה עד שמי מהם יתעורר ויידרוש את נוכחותינו המיידית.

וזה לא שאני לא אוהבת אותם. הם בהחלט הדבר הכי מופלא שעשיתי אי פעם. אין לי חרטות, אבל אם רק היה אופציה לקחת מזרק קטן ולהטעין את עצמי באיזה גרם אנרגיה, קמצוץ סבלנות נוספת שתאפשר לי להיות מעט יותר פרודקטיבית כרגע, ובלי תופעות לוואי – תאמינו לי אני ראשונה לעשות מנוי.

אז לכל ההורים שיושבים עכשיו על הכורסא שלהם, עם בית הפוך, כביסה נערמת, המטבח עמוס כלים, הילדים חצי לבושים בבגדים של אתמול שהתערבבו עם של היום, אכלו רק דגני בוקר הבוקר, ועם משהו לא מזוהה דבוק עליכם, שלא ממש בא לכם לחקור מה זה. לכל אותם הורים תדעו, שהחופש הגדול יגמר ואנחנו נחזור בסוף לתפקד, מצאו את החמש דקות ביום שכן היה לכם אנרגיה ותעשו משהו, אחרי זה תפרגנו לעצמכם בענק, כי לגדל ילדים זה אתגר עצום. בין אם הם ילדים רגילים או אחרים , אם הצלחתם לעבור יום כזה עם אותו מספר ילדים איתו התחלתם אתם אלופים!

ואני ביינתיים אשב עוד כמה רגעים על הכורסא שלי ואנסה לצבור אנרגיה לקום. בסוף אקפל קצת כביסה וארגיש מלכת העולם.

עד הפעם הבאה, בה אולי אזכה לקצת שינה , שירה אמא עייפה במיוחד.

מחשבה 1 על “נגמר לי הכוח

  1. […] באמצעות נגמר לי הכוח — הורות לילדים מאושרים על הרצף האוטיסטי […]

השאר תגובה