פורסם ב- כתיבת תגובה

איך אתם רוצים שהילדים יהיו מסודרים, אם אתם לא?!?

"איך אתם רוצים שהילדים יהיו מסודרים אם אתם לא?!?"

כך אמרה לנו הפסיכולוגית במרכז לגיל הרך שמלווה אותנו מאז האיבחון של הקטן.

להגנתינו גם אני וגם בעלי לקויי למידה, קשב וריכוז. סדר ואירגון זה לא הצד החזק שלנו וזה נאמר בעדינות.

אז מה עושים עם 3 קטנטנים בבית, עם עוד אחד בדרך, ומעט יכולות סדר, כשהילדים שלנו זקוקים לו כל כך?

למי שלא מבין ללקויי קשב וריכוז הרבה פעמים כל מטלה שקשורה בסדר ואירגון היא סיוט. אנחנו פשוט לא 'בנויים' לזה. אנחנו יכולים להתחיל לארגן את הצעצועים שהילדים פיזרו על הרצפה, ואז תוך כדי, עם צעצוע ביד, לשים לב שצריך בדיוק לנקות את הכיריים, ולהתחיל את המטלה הזאת, ואז בזמן שמחפשים את חומרי הנקיון, לשים לב שפח הזבל מלא, ולהוציא אותו לפח. בנתיים הרצפה נשכחה לגמרי, ולא ברור איך קפצנו לסופר לקנות חלב, עם דובי מתחת לבית השחי…

לילדים שלי ובעיקר ילדי הרצף – החיים שלהם ושלוות הנפש שלהם ממש תלויה בסדר וארגון בבית.

זה התחיל בסדר יום. שנים שפשוט לא היה לנו כזה. היום והלילה נשלטו על ידי פעוט מתוסכל נטול כישורי שינה . הנושא הזה גרם לנו לנסות רק להרדים אותו אחרי 11 בלילה, ובמקביל אחותו שקטנה ממנו רק בשנה וחצי קפצה טרמפ ונשארה ערה איתו. לקח לנו כ4 שנים וכמות לא מבוטלת של מלטונין (במרשם רופא) כדי להשיג לו"ז שינה סביר.

ואז גילינו מלחמה חדשה- המשפחה שלי שהורגלה שאני סוחבת את ילדי ערים בשעות האלו, התקשתה להגיע בזמן לארוחות ערב שישי ומסיבות יום הולדת, כך שכל השבוע עבדנו קשה כדי ל'קבע' להם סדר יום, רק כדי שהכל ישתבש כששישי יגיע.

להגנתם יאמר שרובם גם לקויי קשב ריכוז ולמידה, כך שעבורם זו השיגרה.

ואז יום אחד נשברו הכלים. שנינו הרגשנו שזהו הלו"ז שלנו "קדוש". ובריבים גדולים הודענו לכולם – לא תגיעו ( ותתחפפו) בזמן – לא יהיה! ושיהיה ברור, לארוחת חג, כשראינו בסביבות שש וחצי שעדיין אף אורח לא נכנס, התקשרנו וביטלנו הכל. זה היה לא נעים בלשון המעטה. אבל זה היה הכרחי.

וזה עבד. בערך…

הלו"ז היומי התקבע ואנחנו נאחזים בו כמו בספר קודש. אבל מה עושים עם הבאלגן הפיזי?

"הבית שלי נראה כמו שדה קרב "- מילים שאנחנו אומרים לא מעט.

ניסיתי כמעט הכל – מארגנת בתים שהעיפה לי חצי בית, מנקה קבועה, ניסיון לתייג מיקומים על מדפים עם מדבקה, כרגע אנחנו מנסים את שיטת 'מכניסים הכל לארון' לפחות לא נראה את הבלאגן, אולי זה יעזור?

אז חזרנו לפסיכולוגית ולשאלה שלה. איך אנחנו יכולים לדרוש מהם שיסדרו אם אנחנו לא?

אז ניסינו לסדר איתם. משימה לא פשוטה עם ילדים על הרצף.

בהתחלה זה דרש שניקח את היד הקטנה שלהם, נאסוף איתה מכונית משחק קטנה ונשים איתו בקופסא, אחר כך ניסינו שיר הפעלה בנושא סדר, אחרי היו מעט איומים (שכמובן לא עבדו), ושוחד בממתקים (שדווקא עבד יותר טוב). ובסוף חזרנו לאותה נקודה. בערך.

ואז נשאלת השאלה – האם אפשר לגדל ילדים על הרצף האוטיסטי בתוך באלגן?

אז כנראה שתלוי מה הבאלגן ואיך מתיחסים אליו. כדאי לפחות להגדיר יום אחד בשבוע ללהרים אותו. או לפחות לשלם למישהו שירים אותו.

כדאי לפחות לנסות להחזיק לו"ז של סדר יום קבוע ולדבוק בו, לנסות ולהחזיק לוח שנה עם פגישות רופא מתוכננות.

אבל הכי כדאי לבחור את המלחמה בבאלגן בחוכמה. אני בחרתי לנסות ולהחזיק את מה שאני מסוגלת, הצלחתי להתחייב לסדר יום עבור ילדי, ולא לבית מסודר. את זה אני משאירה ליום סדר אחד בשבוע וכשהכיס מספיק מלא גם למנקה.

והילדים?

אז אנחנו מנסים ללמד אותם, משתמשים בשיר ולפעמים בשוחד (שעובד לא רע). כשצריך גם מרימים אם היד שלהם את הצעצועים מהריצפה, או מעמידים פנים שאנחנו עצובים, או מאיימים שכל מה שנשאר על הרצפה ילך לפח ושאר מיני הטריקים. ואם הם יגדלו להיות באלגניסטים אז לפחות ניסינו.

השאר תגובה