פורסם ב- כתיבת תגובה

הקשר שבין פופאי לבן שלנו

עוד לפני שהיו לנו ילדים היו לנו כלבים. את מון קיבלנו כשהתקשתי לעמוד במעמסה הנפשית שבעבודתי כאחות, כל פעם שנפטר אצלינו מטופל הייתי מתעוררת בחרדה בלילה מבוהלת ובמקום להעיר את בעלי לקחתי את הכלבה לטיול. פופאי הגיע אלינו כטובה לוטרינר ונשאר.

על פופאי נהגנו להגיד שהוא קצת טמבל. אבל מהר מאוד למדנו שהוא התאים לבן שלנו כמו השתקפות במראה.

כשפופאי היה בן שנה נכנסתי להריון ומהר מאוד לאחר הלידה גילינו שהאדון דומה לבעליו החדשים. בדיוק כמו הבן שלנו הוא היה נוהג להסתובב בבית ער בלילה, בדיוק כמוהו הוא הצליח לעלות על מקומות שכל המחסומים לא הצליחו לעצור אותו (חגי תמיד אמר שהוא בטוח שיש לכלב הזה אגודלים), ובדיוק כמו הבן שלנו העולם החיצון לא לגמרי היה לטעמו, הוא לא הבין מה רוצים ממנו.

אבל לו ולילד הייתה הבנה אחד כלפי השני. בניגוד גמור למון שהלכה אחרי התינוקות שלנו , דאגה להודיע על כל טיטול מלא, וליקקה את פניהם הקטנים מליכלוך פופאי היה אדיש למי שלא הציע לו אוכל. בגיל צעיר למד הבן שלנו לחלוק את העוגיות שלו עם הכלבלב ביס לו וביס למכשכש בזנב.

הייתה בייניהם הסכמה על הרבה דברים כמו על רעש שמציק, על ביגוד לא נוח ותספורות לשיער, וזמן קצר לאחר שבנינו הבכור אובחן עם אפילפסיה גם פופאי חלה בה. הפירכוסים של שניהם היו קשים וסוערים בהתאמה ותרופות לא עזרו להם.

כל יום שעבר השאיר אותנו עייפים מהתמודדות. לבסוף לפני שנתיים המצב היה כבר בלתי נסבל. באותו חודש שאחד הנוירולוגים הודיע לנו שהסיכויי הישרדות של הילד לא טובים ושרק אם יגיע לגיל 6 ישקלו לנתח אותו ולהשתיל קוצב ווגלי ולמעשה הסביר שהוא לא בטוח שהילד בכלל יגיע לשם , באותו חודש פופאי הפסיק להיות מסוגל ללכת.

באותו יום סיפרנו לילדים שמה שהולך לקרות זה שפופאי ילך לגור ב'חווה הגדולה בשמיים' ולא יחזור. הם היו קטנים בני חמש, שלוש וחצי ושנה וחצי. הקטנים לא הבינו מה קורה.

ואז קרה דבר מדהים. הבן הגדול שלנו שלא תקשר ולא דיבר התיישב מול פופאי וליטף אותו זמן ארוך , מילמל הברות רנדומליות שהיו מוכרות רק לשניהם , פופאי הקשיב כמו שמעולם לא ראיתי אותו מקשיב. בסוף ה'שיחה' שלהם הילד קם , כאילו השלים משימה חשובה ויצא מהחדר.

דקות אחרי הוטרינר הרדים אותו. הכלב שלנו השלים את מה שבא לעשות בעולם. והבן שלנו סגר איתו מעגל.

שירה

השאר תגובה